תוקפנות: אלף סיבות, מאה פנים חלק א'

א+ | א-
  • כתבה זו היא הראשונה בסדרת כתבות בהן אנסה להציג נושאים שונים מעולם התנהגות הכלבים. אף שכולנו אוהבים כלבים, כולנו מגדלים כלבים, כולנו חכמים וגדולים בתורה, הרי שפעמים רבות אנו עומדים מול התנהגויות לא מובנות, מטרידות, או בעייתיות של חברינו הטובים ביותר.


    מדוע כלבתך השקטה והממושמעת משמידה את כל הדיסקים האהובים עליך, כאשר משאירים אותה לבד בבית? מדוע כלב הרטריבר שלך ממשיך וממשיך להביא לך אבנים בפיו אף ששיניו עומדות להישבר מהמעמסה? מדוע הכלב של חברתך הטובה חושף שיניים דווקא על בעלך? ואיך אפשר להסביר מדוע רודף הכלב של השכנים אחרי מכוניתך החדשה? (התשובה- כי היא תמיד בורחת.....).
    בסדרת כתבות אלו אנסה להסביר התנהגויות אלו, ונוספות, מתוך הידע הקיים כיום בתחום המחקר המרתק על התנהגות כלבים. מטרת כתבות אלו אינה להציג פתרונות פלא, אלא להעמיק את הידע וההבנה ולסייע לבעלי כלבים לראות את התנהגות כלבם גם מזוויות נוספות.
    ההתנהגות שהיא ללא ספק הבעייתית ביותר לבעלי כלבים באשר הם, היא התנהגות תוקפנית. כלב המגלה התנהגות תוקפנית הוא מקור לחששות רבים במפגש עם ילדים, שכנים ולעיתים אף מקור לתביעות משפטיות בסכומי ענק. כלב כזה אינו מסוכן רק לאנשים הסובבים אותו, אלא הוא גם מסוכן לעצמו. כלב תוקפני (שלא יועד להיות כלב שמירה או תקיפה) יעבור לרוב מבעלים אחד לאחר עד שלבסוף ימצא עצמו בצער בעלי חיים או שיומת עוד קודם לכן. על פי נתונים סטטיסטים שנאספו בארה"ב בשנות ה- 90, תוקפנות היא הסיבה לרוב המתות הכלבים היזומות. לכן, כה חשוב להבין ממה נובעת תוקפנות הכלב, ומה הן הדרכים לטפל בה. בחלק מסוגי התוקפנות אפשר לטפל טיפול התנהגותי, תרופתי או טיפול משולב, אך לפני בחירה בטיפול חשוב מאוד לאבחן את סוג התוקפנות בה מדובר. בהמשך, אפרט מספר סוגים שונים של תוקפנות ואת הסיבות להם.
    תוקפנות מוגדרת כהתנהגות ספציפית בתגובה לאיום, לאתגר שנובע ממפגש חברתי, או תצוגת ראווה שבסופו של דבר מסתיים בקרב או התגוננות פיזית.
    התנהגות זו התפתחה לאורך האבולוציה בבעלי חיים רבים, ובמצבים רבים בטבע, היא מהווה יתרון לפרט המקיים אותה. כך לדוגמה, זברה המראה תוקפנות בהגנתה על צאצא, או צבוע המתקיף אוכלי נבלות אחרים במוצאו פגר, יש להם יתרון על פני פרטים לא תוקפנים במלחמת ההישרדות. שכן צאצא זברה לא תוקפנית ייטרף וצבוע לא תוקפני ירעב למוות. במינים החיים בלהקה עם מבנה היררכי ברור, פעמים רבות הפרטים התוקפניים יותר יזכו למעמד גבוה יותר בהיררכיה. כך הדבר למשל אצל חלק ממיני הקופים.
    כאשר מדובר בכלב מבוית, אשר חייב לדעת להסתדר לא רק עם חברת בני-מינו, אלא גם עם חברת בני-האדם, התנהגות תוקפנית יש בה כאמור יותר חסרונות מיתרונות. עם זאת, הכלב עדין מצויד באותם מנגנונים ביולוגים אשר התפתחו במהלך מאות אלפי שנות אבולוציה ואשר מכתיבים לו התנהגות תוקפנית במקרים מסוימים. כך הוא הדבר במקרים של תוקפנות אימהית, תוקפנות כאב ותוקפנות טריטוריאלית.

    תוקפנות אימהית:
    תוקפנות אימהית נראית בכלבות נקבות בשלבים המאוחרים של ההיריון ובתקופת ההנקה. הכלבה הנקבה תראה מגוון של התנהגויות תוקפניות כגון גרגור, חשיפת שיניים, סימון נשיכה ועד נשיכה של ממש. פעמים רבות תוקפנות זו מופנת כלפי אדם שמתקרב לגורים או מנסה להרים אותם.
    יש מקרים בהם כלבות בהריון, ובעיקר כלבות בהריון מדומה, ( מצב בו הכלבה נמצאת במסלול פיזיולוגי של הריון אך אין עוברים ברחמה), יגנו על צעצוע אותו הן מאמצות כגור, ואף יתקפו את מי שינסה לקחת מהן את הצעצוע. בעל כלבה אשר בילתה שבוע שלם בליקוק וטיפול בבובת סמרטוטים שמצאה, עמד מוכה תדהמה מול הרוח הרעה שנכנסה בכלבתו, והתוקפנות שגילתה בכל פעם שניסה להתקרב לבובה.
    ההסבר להתנהגות מוזרה זו הוא הורמון בשם פרולקטין. הפרולקטין הוא ההורמון הפועל לייצור חלב בבלוטות החלב, כאשר הגוף הוא במצב של הריון ולאחר המלטה. פעולתו הנוספת היא יצירת התנהגות הגנתית של האם כלפי גוריה. הרמה הגבוה של הורמון זה בדם בשלבים האחרונים של ההריון ובתקופת ההנקה, היא שיוצרת את ההתנהגות התוקפנית של הכלבה, במטרה לשמור על גוריה. במקרה בו אין גורים, הרמה הגבוהה של ההורמון מכתיבה התנהגות הגנתית כלפי הצעצוע. עם סיום תקופת ההנקה רמת הפרולקטין בדם יורדת בהדרגה, ואיתה- גם רמת התוקפנות. מכאן, שתוקפנות זו היא זמנית בלבד ולכן בדרך-כלל לא מחייבת טיפול של ממש. עם זאת, במקרים של תוקפנות אימהית קיצונית במיוחד מומלץ מאוד לעקר את הכלבה ועל ידי כך למנוע את הישנותה.

    תוקפנות כאב:
    כלב השרוי בכאב עלול להגיב בתוקפנות כאשר נוגעים בו. זו דרכו של הכלב להתגונן, אך פעמים רבות הוא עושה זאת ביתר שאת. תארו בדמיונכם את התמונה הבאה: ילד קטן משחק עם כלב על השטיח. הכלב נענה בשמחה, והשניים משתובבים בעליצות רבה לפתע מסתובב הכלב חושף שיניו ומאיים על הילד עד כדי סימון נשיכה. ההורים המבוהלים ימהרו להרחיק את ילדם הקט ולקבוע שזהו כלב תוקפן ומסוכן. מה למעשה התרחש?
    מחקרים הראו שחיה החשה כאב, מפנה התנהגות תוקפנית כלפי מה שנראה לה כמקור הכאב. כך, חולדה שהוכנסה לכלוב של חולדה אחרת, כאשר הועבר זרם חשמלי לאורך הרצפה, היא תקפה את חברתה. כנראה משום שהניחה שהחולדה השנייה היא המקור לכאב אותו חשה (ניסוי מזעזע, לא?). באותה צורה, ילד המושך בלי כוונה בנקודה רגישה בגופו של הכלב, יהפוך למקור המשוער של הכאב וההתנהגות האינסטנקטיבית של הכלב תהיה תקיפה.
    כאשר הכאב הוא רב, לדוגמה בשבר עצם, הכלב עלול לנשוך כתגובה אפילו לנגיעה קלה. בתור רופא וטרינר נכוויתי לא פעם בשל חוסר ערנות מספקת או הערכה לא מדויקת של רמת הכאב.
    רצוי להדגיש שתגובה זו היא תגובת התגוננות של הכלב, ואין פרושה בהכרח שהמדובר הוא בכלב תוקפני. משום כך בתוקפנות מתוך כאב, נשיכה היא המפלט האחרון של הכלב ובדרך כלל יקדים את הנשיכה גרגור וחשיפת שניים. טיפול וטרינרי במקור הכאב הוא לרוב הפתרון הטוב ביותר לבעיה זו.

    תוקפנות טריטוריאלית ותוקפנות חסות:
    חלק מהכלבים מגלים תוקפנות הקשורה במקום. המקום יכול להיות אזור מרבצם הקבוע, כלי האוכל שלהם, החצר כולה, או הרכב של הבעלים. אחרים מגנים על המרחב הקרוב לבעליהם. לכלבים אלו ישנה טריטוריה הנעה ממקום למקום: לכל אשר ילך הבעלים. פלישה לטריטוריה מובנת כאיום וגוררת תגובה תוקפנית מצד הכלב. בטבע, הגנה על טריטוריה היא אחת המטרות החשובות ביותר של ההתנהגות התוקפנית, ומסייעת להישרדות. אך בין בני-האדם, התנהגות זו היא מהמסוכנות ביותר. כלב הנושך את הדוור השכונתי, צפוי במקרה הטוב להסגר. במקרה הרע, יאלצו בעליו להתמודד עם תביעת פיצויים בעשרות אלפי שקלים.
    במקרה בו הכלב לוקח חסות על בעליו הוא עלול לתקוף כל אדם שנראה לו כמאיים על המרחב האישי של הבעלים. כך למשל הוא יתקוף את חברו הטוב של הבעלים כאשר השניים יהיו בעיצומו של ויכוח פוליטי סוער על תוכנית ההיתנתקות, או ינסה לנשוך את פקח החניה שהדביק דו"ח על פגוש המכונית. כלב כזה עלול להיות מסוכן ורצוי לטפל בבעיה זו בגיל מוקדם ככל האפשר.

‹ מידע נוסף