תוקפנות דומיננטית: מאמר שני בסידרה א’

א+ | א-
  • במאמר הקודם הוצגו הסיבות האפשריות לתוקפנות כלבים.


    סקרתי בקצרה את הסיבות הנפוצות לתוקפנות: תוקפנות אימהית, תוקפנות כאב, תוקפנות טריטוריאלית וחסות, תוקפנות משחק ותוקפנות הנובעת מפחד. הפעם אתמקד בבעייתית מכולן: "תוקפנות דומיננטית".
    כלבים כמו בני אדם מקיימים מבנה חברתי היררכי מורכב מאוד. כלבים החיים בלהקה ידעו כל אחד את מקומו בהיררכיה זו. מקום זה יבחן מפעם לפעם הן על-ידי מחוות התנהגותיות של כניעה ודומיננטיות והן על-ידי קרבות הכרעה שהמנצח בהם שומר או מקדם את מעמדו בהיררכיה. עבור כלב הבית ה"להקה" כוללת אותו, את שאר החיות בבית, ואת בני המשפחה. העובדה שהכלב מכניס גם אותנו, בני-האדם, אל תוך מבנה הלהקה שלו מסבכת את התמונה: רוב הכלבים אומנם רואים עצמם נחותים במעמדם מבעליהם, ללא כל התערבות של אילוף. אך מסתבר שמיעוט מבין הכלבים אינו מקבל את מעמדם כנמוך מזה של בעליהם. כלב כזה יעמיד את בעליו במבחן, כאשר סופו של מבחן זה הוא בדרך-כלל ידוע מראש: הבעלים מוצא עצמו נחות היררכית לכלב, מבלי שיהיה מודע כלל לכך שהמבחן התרחש. כלב כזה יראה לא תוקפני בעיני בעליו: היות והוא נחשב לנחות בעיני הכלב, אינו ראוי להתייחסות. אך ברגע שייווצר מאבק על שליטה בין הבעלים לכלב, למשל סביב אוכל שהכלב מצא, כניסה לבית לפני הכלב או יציאה מהמכונית לפניו, הכלב עלול לתקוף בצורה פתאומית ובלתי צפויה. מבחינתו של הכלב הוא הראה מחוות של דומיננטיות, אבל החבר הנחות בלהקה, קרי- הבעלים, לא התרשם מהמחווה. לכן לא נותרה לו בררה אלא לנהל קרב הכרעה ולשמר את מעמדו בראש ההיררכיה. הבעיה היא שרוב רובם של הבעלים, לא התרשמו מן המחווה פשוט מפני שלא ידעו כלל לקרוא אותה. עבורם, התקפת הכלב המטופח והאהוב שלהם מגיעה כהפתעה מוחלטת.

    זיהוי תוקפנות דומיננטית:
    רבים מאתנו, אוהבי הכלבים, מתייחסים לכלבנו ב"האנשה": מתנהגים אליו כביכול היה אנושי. מעטים מאתנו מודעים לצד השני של המטבע, לניסיונותיו של הכלב "לכלב" אותנו: להתייחס אלינו כאילו היינו כלבים. נקודה זו היא חשובה במיוחד כאשר מנסים להבין ולזהות את התנהגותו של כלב דומיננטי.
    כלב דומיננטי יראה סימני תוקפנות שונים כמו חשיפת שיניים, גרגור, סימון נשיכה, במגוון רחב של מצבים, שלעיתים ייראו לבעליו כאילו אינם קשורים זה לזה. כך למשל כשהכלב נדחף בטעות על ידי הבעלים, במהלך טיול כאשר הוא נמשך ברצועה, כשהוא מוזז מהספה בזמן שהמשפחה רוצה לצפות בטלוויזיה. המשותף לכל המצבים האלו הוא גורם אחד: הרגשתו של הכלב שמישהו מבני המשפחה מנסה לערער על מעמדו השליט. הכרתי פעם כלב שהיה נוהם בכל פעם שאחד מילדי המשפחה היה מוכנס יחד איתו למושב האחורי של המכונית, ובכך היה המקום "שלו" במושב מצטמצם.
    בנקודה זו חשוב לזכור:
    עולמם של הכלבים, כעולמנו שלנו, מורכב מאוד ולא את כל מעשי הכלב ניתן לפרש ולהבין. מסיבה זו לא נכון יהיה לערוך שיפוט התנהגותי על סמך אירוע חד פעמי. אך כאשר תופעה התנהגותית חוזרת ונשנית, ניתן לרוב לאפיין אותה ולאחר מכן, במידה וצריך, להציע דרכים לשנותה.

    ניתן לאפיין שני טיפוסים של תוקפן דומיננטי:
    האחד הוא כלב שאין בלבו כל ספק באשר לעליונותו כלפי הסובבים אותו. כלב שכזה מזכיר את קלינט איסטווד בסרט "הארי המזוהם". כמו קלינט הוא יפגין בוז של זלזול כלפי האנשים הסובבים אותו, יתייחס בביטול לבעליו, ויצית להם רק כאשר ימצא לנכון. לעיתים הכלב מרגיש עליונות רק כלפי חלק מיושבי הבית בעוד שחלק יועמד מעליו בסולם ההיררכיה. ככל שכלב כזה בטוח יותר במעמדו השליט כך יראה פחות סימני תוקפנות, שכן אין הוא חש איום על מעמדו. כלב שכזה, כסנדק היושב בראש מאפייה, יתייחס בסלחנות של בוז כלפי אנשים שיראה בהם דגי רקק, אך יתקוף, ללא פשרות, כאשר יחשוד בניסיון לפוצ’, להפיכה. דחיפת הכלב מהספה עלולה להתפרש כניסיון לפוצ’ או ליתר דיוק כניסיון לדחוק את מעמדו היררכי, ולכן הוא יתקוף.
    הטיפוס השני של התוקפן הדומיננטי משול יותר לאיש המערבון השולף ויורה בכל מצב. כלב כזה תוקף כדי לשאוב אינפורמציה התנהגותית מהיריב שעומד מולו. הוא בוחר בגילויי תוקפנות כדי לעמוד על טבעו של העומד מולו. כלב כזה יהיה הרבה יותר "רך על ההדק": הוא יחשוף שיניים, יגרגר וינשוך בדחיפות רבה הרבה יותר מטיפוס הסנדק. התוקפנות הזו נובעת מתוך חוסר ביטחון ולכן לעיתים משייכים תוקפנות זו לתוקפנות מתוך פחד.
    דרכי הטיפול בשני הטיפוסים הללו, כפי שנראה בהמשך, הן שונות, ולכן חשוב לזהות לאיזה משני הטיפוס משתייך הכלב.

    גורמים המשפיעים על התפתחות התופעה: 
    לתוקפנות דומיננטית ,כמו להתנהגויות רבות אחרות, יש יסוד גנטי ויסוד שנרכש מהסביבה. כלב בן להורים תוקפניים סביר יותר שיתפתח לכלב תוקפן מאשר בן להורים שאינם תוקפניים. אף שלא ניתן לחזות זאת באופן חד משמעי, מומלץ מאד לא להרביע כלבים תוקפניים.
    ממחקרים רחבי הקף שנערכו בנושא, נמצא שתפוצת התופעה אינה זהה בין זכרים לנקבות. יש לאין ערוך יותר זכרים המגלים תוקפנות דומיננטית מאשר נקבות (90% זכרים בעוד שרק 10% נקבות). אחת הסיבות לאי סימטריה זו היא ההורמון טסטוסטרון. הטסטוסטרון, שעיקר ייצורו באשכים, הוא הורמון זכרי בעיקרו. בין השפעותיו הרבות נמצא שהוא מקצין ביטויים של התנהגות תוקפנית. חשוב להבין שההורמון אינו הגורם לתוקפנות אלא רק מאיץ ומחמיר ביטויים של התנהגות קיימת. ההורמון מיוצר בכמויות מזעריות גם ביותרת הכליה, ולכן קיים גם אצל נקבות, אך רמתו בזכרים היא גבוהה הרבה יותר. מכאן ברור מדוע התופעה כה נפוצה בזכרים.

‹ מידע נוסף